כשהייתי בכיתה י פתחו אצלנו בתיכון כיתת תקשורת. הגדרה קטנה ויבשה לעומת מה שהמקום הזה היה באמת. זה היה כמו בית, בית לנערים עם אוטיזם. היו להם שם מטבח, חדר תחושה, כיתת לימוד, חצר עם מתקנים מותאמים ועוד. זה היה חדשני וייחודי ומשך אותי מאוד.
כשהייתי צריכה להחליט איפה ארצה להתנדב במסגרת פרויקט "מחוייבות אישית " הלכתי לבדוק את הכיתה הזו. אני לא זוכרת איך החלטתי בסוף, אני רק יודעת שמרוב שנדלקתי, אני אפילו לא יודעת מה היו שאר האופציות להתנדבות!
התחלתי להגיע בעקביות פעם בשבוע, בהתחלה בהיסוס, מנסה למצוא את מקומי, נערה קיבוצניקית שלא ראתה הרבה בחייה… 25 שנים אחורה מהיום, תחום האוטיזם לא היה מדובר כמו שהוא היום.
לאחר כמה מפגשים ציוותו לי את אמיר. נער עם אוטיזם, שאשב איתו בפעמים שאני מגיעה.
בהתחלה זה היה מביך, לא הכרתי אז את נבכי האוטיזם ולא ידעתי למה לצפות או איך לנהוג. לא ידעתי לצפות את התגובות שלו, לא ידעתי מה יכול להרגיע אותו כשמוצף או ממה כדאי שאמנע כדי שלא תהיה התפרצות מצידו. אז פתרנו תרגילים בחשבון - זה היה נחמד לשנינו, העיסוק במספרים. דרך התרגילים נפתחנו הוא שאל אותי שאלות, אני עניתי. אני ניסיתי להצחיק אותו ולפעמים הצלחתי. שיחקנו, התנדנדנו, טיילנו ברחבי הקיבוץ וגיליתי נער מצחיק, חכם, רגיש ומרגש!
אני זוכרת את תחושת המשמעות שהחוויה הזו נתנה לי. אני אפילו זוכרת שחשבתי שאני מקבלת הרבה יותר מאשר נותנת.
כשנגמרה השנה אמיר הכין לי אלבום ציורים, כתב לי ברכה ואני נמסתי! עד היום אני זוכרת מה הוא כתב בה. הוא איחל לי בהצלחה בצבא ובחתונה (כי למה שאלך אם לא מתגייסת או מתחתנת??) שמרתי את הציורים האלה במשך שנים רבות 🙂
אני חושבת שאחרי השנה הזו כבר היה לי ברור שכשאגדל אני רוצה לעסוק בתחום הטיפול. לא ידעתי בדיוק מה אבל הכיוון היה ברור. זו היתה חוויה מכוננת.
במהלך 25 השנים שעברו מאז עשיתי הרבה דברים, אבל כל הבחירות המשמעותיות שלי הובילו אותי למקום המדויק שאני נמצאת בו היום - עבודה עם האוכלוסיה שהכי מרגשת ומרתקת אותי בחיים האלה - ילדים עם אוטיזם.
Comments